אודות ראם תמר

ראם תמר נולד בירושלים בשנת 1989 וגדל בשכונת בקעה, בין סמטאות אבן ישנות לגינות מוזנחות שהפכו למגרשי משחק. כבר כילד, הוא נמשך לטקסטורות — הסדקים בקירות, שכבות הצבע המתקלפות על תריסי עץ, הדרך בה אור הבוקר משנה את צבע האבן הירושלמית מדקה לדקה. מה שאנשים אחרים רואים כרקע, ראם ראה תמיד כסיפור.

ההתחלה — בצלאל וההתעוררות

את לימודיו התחיל ראם בבצלאל — אקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים, במחלקה לאמנויות יפות. אבל ההתעוררות האמיתית שלו לא קרתה בסטודיו. היא קרתה ברחוב. בשנה השנייה ללימודים, בזמן שסייר ברובע המוסלמי בעיר העתיקה, הוא צילם במשך שעה שלמה קיר אחד — רק קיר. מאות שנים של שכבות, צבע, טיח, גרפיטי, כתמי רטיבות ושריטות. כשחזר לסטודיו הוא הבין שזה מה שהוא רוצה ליצור: עבודות שמרגישות כמו קירות שספגו חיים.

מאותו רגע, ראם התחיל לפתח את השפה הייחודית שלו — שילוב של ציור שמן קלאסי עם חומרים לא קונבנציונליים: אבק אבן ירושלמית, פיגמנטים שהוא מייצר בעצמו מאדמה ומינרלים מקומיים, שברי נייר מספרים ישנים, ולפעמים אפילו חול ועפר מאתרי בנייה. התוצאה היא עבודות שנראות כאילו הן לא נוצרו אלא נחשפו — כאילו מישהו הסיר שכבה מהקיר וגילה את הציור שתמיד היה שם.

הנושאים — עיר, זהות, מרחב

העבודות של ראם חוזרות שוב ושוב לשלושה נושאים מרכזיים. הראשון הוא העיר עצמה — ירושלים כישות חיה, נושמת ומורכבת. לא ירושלים של גלויות ותיירים, אלא ירושלים של מי שגר בה: הקירות המתפוררים, שלטי הנאון השבורים, הגינות הנטושות שצומחות פרא בין הבטון. ראם מצייר את ירושלים שאנשים לא רואים, או שמעדיפים לא לראות.

הנושא השני הוא זהות — לא במובן הפוליטי הפשוט, אלא כשאלה אישית ואקזיסטנציאלית. מה זה אומר לגדול במקום ששייך לכולם ולאף אחד? איך נראית זהות שנבנית משכבות סותרות? העבודות שלו לא נותנות תשובות, הן פותחות שאלות.

הנושא השלישי הוא מרחב — הגבול בין פנים לחוץ, בין פרטי לציבורי, בין מקודש לחולין. חלק מהמיצבים של ראם יוצרים מרחבים פיזיים שהצופה נכנס לתוכם, חווה אותם בגוף ולא רק בעיניים. הוא מאמין שאמנות צריכה להיות חוויה מוחשית, לא רק ויזואלית.

תערוכות ופרויקטים

במהלך הקריירה שלו, הציג ראם תמר ביותר מ-40 תערוכות יחיד וקבוצתיות בישראל ובחו"ל. בין התערוכות הבולטות: "שכבות של שתיקה" בגלריה ברבור בירושלים (2023), "מפות חום" במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (2022), ו"קווי אופק" בגלריה בברלין (2021). עבודותיו נמצאות באוספים פרטיים בישראל, גרמניה, ארצות הברית ובריטניה.

בשנים האחרונות, ראם מתמקד יותר ויותר בפרויקטים ציבוריים ובאמנות אתר-ספציפית. הוא מאמין שאמנות צריכה לצאת מהגלריה ולהיפגש עם אנשים במרחב החיים שלהם — ברחוב, בפארק, בחדר המדרגות. הפרויקט האחרון שלו, "נקודות עיוורות", כלל סדרה של מיצבים זמניים בשכונות שונות בירושלים, שחשפו פרטים עירוניים שתושבים עוברים לידם כל יום בלי לשים לב.

הסטודיו

ראם עובד מסטודיו בשכונת מוסררה בירושלים, באחד המבנים הישנים שעברו שימור חלקי. הסטודיו עצמו הפך עם השנים לסוג של יצירה — הקירות מכוסים בשכבות של ניסויים, הרצפה צבועה בכתמים של עשרות פרויקטים, והחלון הגדול פונה אל החומות. "אני לא עובד על ירושלים," הוא אומר, "אני עובד מתוך ירושלים. זה לא אותו דבר."